עבור אמהות לביאות בימי המלחמה

איפה אבא? במילואים

אז מי בבית? אמא

84 יום ללחימה,

84 יום שבהם כל כך הרבה נשים, אמהות (ולפעמים להיפך, גברים, אבות, אבל הפעם נתמקד באמהות) נושאות על כתפיהן את הילדים, את הבית, את הבדידות, את הפחדים ממה שיולד היום, את הפצעים מהשבת ההיא, השחורה, האיומה של ה7.10, ואת החרדות שהצליחו להסתנן עם כל מה שקרה לנו, לעם שלנו באותה השבת השחורה.

הימים עוברים, חזרנו לשגרה. שגרה הפכפכה, מלאה בטלטלה רגשית, עומס, לילות טרופים, אי וודאות, דאגה. אני קוראת לה שגרת מלחמה. יש משפחות שבהן כל בני הבית קרובים ונמצאים. אותן משפחות מתמודדות עם המציאות החדשה ביחד, אבל נשים רבות מדי נותרו בחזית ההורית לבד, וההתמודדות הזאת כל כך קשה.
קשה להכיל את המציאות,קשה להכיל את העומס,קשה להכיל את הפחדים,קשה להכיל את הילדים,וכולנו רק מיחלות שיגיע היום שאחרי.
כדי לשרוד כל אחת עושה את המיטבאת מה שהיא יכולה, את מה שהיא מכירה.אז איך נראה היום שלך? איך את? איך הילדים?
אני רוצה לתת לך כמה טיפים שיעזרו לך לעבור את היום בצורה קצת יותר קלה 💝

טיפ ראשון
תסתכלי במראה ותגיד לעצמך:

אני מדהימה! אני מדהימה כי אחרי 84 ימים של טירוף קמתי בבוקר, ובזכותי כולם במסגרות.

אני מדהימה כי בזכותי יש אוכל בסיר, הבית יחסית מאורגן, והשירותים נקיים.

אני מדהימה כי היום חייכתי לילד/ה שלי למרות שהגוף והלב מותשים וכואבים ולא צחקתי כבר חודשיים וחצי.

אני מדהימה כי הצלחתי לחזור לעבודה למרות שהנפש מרוסקת.

טיפ שני

מותר לך לבכות, מותר לך להיות בבאסה, מותר לך להיות מיואשת, מותר לך להיות חסרת כוחות!! כי המציאות כרגע היא בלתי נתפסת, את בת אדם, את אנושית, ואת עוברת טירוף רגשי.

טיפ שלישי

תדעי, שאנחנו בעיצומה של תקופה לא נורמלית, לכן כל התנהגות שהיא לא אופיינית לך או לילדים היא נורמלית לחלוטין.

המציאות היא קשה, והסוף עוד לא נראה באופק. לכן, תעזרי במי שאפשר, תנוחי כשאת יכולה, תמצאי לך זמני נטענה רגשית ופיזית במהלך השבוע. הימים יעברו,וזה יגמר..

טלי סנדרו איילון כתבה על הימים האלה באופן מושלם!

בּחֲזִית הָעֹרֶף/ טלי סנדרו איילון

אֲנִי לֹא בַּחֲזִית

אֵין רוֹבֶה אוֹ אֵפוֹד,

אֲנִי לֹא בְּמַדִּים,

לֹא נוֹתְנִים לִי פְּקֻדּוֹת,

חוּץ ממי שֶׁמַּמָּשׁ מַמָּשׁ חַיָּבִים-

הַיְּלָדִים הָעֲבוֹדָה, בֵּית הַסֵּפֶר, חוּגִים.

אֲנִי לֹא בְּתַפְקִיד מטכ"לי,

כָּךְ נִרְאָה,

חוּץ מֵאִמָּא וְאַבָּא

בְּמִשְׂרָה מְלֵאָה,

פְּלוּס נַהֶגֶת בְּכִירָה, 

גַּם מוֹרָה, מְנַקָּה,

צֶוֶת בִּדּוּר,

רֹאשׁ מְדוֹר הַדְחָקָה,

מְבַשֶּׁלֶת רָאשִׁית

(גַּם עוֹשֶׂה מִשְׁלוֹחִים),

מְטַפֶּלֶת רִגְשִׁית,

מְרוֹקֶנֶת פַּחִים,

מַרְדִּימָה אֶת כֻּלָּם 

וְנִשְׁאֶרֶת עֵרָה,

כִּי בַּלַּיְלָה בְּשֶׁקֶט

לֹא נוֹתֶרֶת בְּרֵרָה - 

אֵין כְּבָר מָה לְתַקְתֵּק,

אֵין לְאָן לְהַסִּיעַ,

וּכְשֶׁהַבַּיִת דּוֹמֵם אָז הַפַּחַד מַגִּיעַ.

אֲנִי נוֹעֶלֶת דְּלָתוֹת

וְגַם זֶה לֹא עוֹזֵר,

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת

אֵין עִם מִי לְדַבֵּר(אִם לֹא מַחֲשִׁיבִים שִׂיחַ עִם הַמְּקָרֵר).

וְקַר לִי עַכְשָׁו

וְקוֹדֵר פֹּה בַּחֹרֶף.

אֲנִי לֹא בַּחֲזִית,

רַק הַהִיא מֵהָעֹרֶף.

וְיֵשׁ לִי שְׂמִיכָה וְכָרִית,

לֹא שק"ש

אֲבָל אֲפִלּוּ אִתָּם

אֲנִי לֹא נִרְדֶּמֶת מַמָּשׁ

אֲנִי לֹא בִּלְחִימָה

לֹא בְּאֹהֶל, בַּקֹּר

המִטָּה דֵּי רַכָּה

וְכִבִּיתִי אֶת הָאוֹר

אֲבָל אֵין לִי אוֹתְךָ

אָז אֵין לִי שֵׁנָה,

וְיוֹתֵר מֵהַכֹּל

אֵין לִי שׁוּם הֲבָנָה.

הַשְּׁלָטִים מִכָּל עֵבֶר

מַצְהִירִים בְּעֲנָק:

בְּיַחַד נְנַצֵּחַ,

הָעֹרֶף חָזָק

רַק שֶׁהָעֹרֶף - עָיֵף

וְהַבְּיַחַד - מְזַיֵּף

לא נוֹשׁמת סָדִיר

שָׁבוּעוֹת לְפָחוֹת,

הַכַּדּוּרִים בָּאֲוִיר,

הַזְּרוֹעוֹת נִמְתָּחוֹת,

מִתְאָרְכוֹת, נִמְשָׁכוֹת

עַד לְסַף שִׁגָּעוֹן,

כִּי בָּבּית - אֲני

רְצוּעַת הַבִּטָּחוֹן.

אָז תִּפְקְחוּ אֶת הָעֵינַיִם

תְּחַפְּשׂוּ אֶת הַמַּבָּט

תִּסְפְּרוּ גַּם אוֹתָנוּ,

כָּל אַחַת וְאַחַת,

רַוָּקוֹת, נְשׂוּאוֹת, 

כֵּן אוֹ לֹא אִמָּהוֹת

אֲנַחְנוּ לֹא בַּחֲזִית,

אֲבָל כל כך נִלְחָמוֹת.